איתי נולד בכפר מונאש ב-7 ביוני 1993, אח אמצעי לדניאל ומאיה. הוא למד בבית הספר האזורי בית יצחק ובתיכון בן גוריון במרכז רופין. אמו, ריקי, אומרת שכילד אמצעי, הוא היה "התוכן הטעים של הסנדביץ'".  

איתי היה ילד שמח וחייכן, אהב לעזור והיה בעל מזג נוח. ריקי מספרת, שאפשר היה לדבר איתו על הכל. בקיץ 2013 היא השתתפה באירועי המכבייה, ורגע לפני שהחלה תחרות גמר רכיבה אמנותית על סוסים, איתי התקשר אליה מהצבא ועודד אותה. "אמא, אל תוותרי, את יכולה לנצח את כולם!" אמר לה.

הוא היה חבר טוב ונאמן, ידע לבלות וליהנות מהחיים, אהב את הים, טיולים ובילויים. יחד עם בני המשפחה טייל ברחבי העולם ואהב לעשות סקי. אורית, המחנכת שלו, סיפרה שהיה ספורטאי מזן מיוחד – אהב לשחק, לנצח, להגיע להישגים הטובים ביותר - אבל מעולם לא עשה זאת באגרסיביות, אלא תמיד בדרכי נועם.

בתום לימודי התיכון, כשהוא חדור מוטיבציה לתת ולתרום לחברה ולמדינה, התנדב לשנת שירות בקריית שמונה במסגרת תנועת "איילים". במשך שנה הוא עבד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים והתגורר בקומונה. בתקופה זו גם הקים קבוצת כדורגל לילדים בשכונת מצוקה והדפיס להם חולצות של הקבוצה, כדי שירגישו כמו בנבחרת. ריקי מעידה, שהייתה זו השנה המאושרת בחייו. חבריו משנת השירות סיפרו שכשיצאו לבלות, הוא נהג להרים כוסית צ'ייסר ולומר: "לא מעליך ולא מתחתיך, אלא לצידך!" אמירה זו משקפת כמה היה אוהב אדם, כיבד כל אחד ונתן מרחב לזולת.

איתי התגייס לצה"ל ב-22.11.2012. הוא שירת ביחידת דובדבן, עבר קורס חובשים ובסיומו חזר לגדוד כחובש קרבי. לאחר כ-8 חודשים נפצע קשות בברכו במהלך אימונים, עבר שני ניתוחים, ותקופת ההחלמה שלו נמשכה כשנה. כשהחלים, נאבק כדי לחזור לצבא ולהשלים את השירות הסדיר. בשל הפציעה הפרופיל שלו ירד והוא שובץ לשרת כחובש של פלוגת הטירונים של יחידת דובדבן.

במוצאי שבת 29.11.2014, בשעות הערב המאוחרות, טלפן איתי להוריו. זו הייתה שיחתם האחרונה. כמה שעות לאחר מכן התדפקו מבשרי קצין העיר על דלתות הוריו ופיהם הידיעה המרה: איתי שם קץ לחייו, הוא היה בן 21. למחרת נטמן בחלקה הצבאית של כפר מונאש.

"קשה לי, שלא יכולתי להיות שם איתו, לחבק אותו ולהגיד לו: 'אבל איתי, הכול יהיה בסדר'", אומרת ריקי.

מורתו, אורית, אמרה: "הייתה לי הזכות ללוות אותו 6 שנים בבית הספר. אי אפשר היה לעמוד בקסמו. הוא תמיד עשה הכול בשקט, בנועם וברצינות רבה. בידינו להחליט מה לעשות עם הזיכרון של איתי. אני בוחרת ללכת הלאה עם כל היש והטוב שאיתי השאיר, ולא עם האין"